שלום לכולם. שמי יונתן סלוטקי, אני אחיהם של נועם וישי סלוטקי. נועם וישי נפלו בשבת של שמחת תורה, 7 באוקטובר, לפני מעט יותר משנתיים. בבוקר שמחת תורה ההוא נועם וישי יצאו מבתיהם. בשעות הבוקר לבשו מדים, לקחו את האקדחים האישיים שלהם, אף אחד עוד לא קרא להם, זה עוד לפני שהם קיבלו את הצווים למילואים, והם נסעו לעוטף. הם הגיעו עד לכניסה לקיבוץ עלומים, ובכניסה לקיבוץ עלומים רואים במצלמות האבטחה של הקיבוץ איך הם פרקו מהרכב שלהם, והם מסתערים לעבר פלוגה של מחבלי נוח'בה, שניהם לבדם מול עשרות מחבלים עם נשקים ארוכים. שניהם מצאו את מותם שם בכניסה לקיבוץ באותה שבת. מה שחשוב לי להגיד בעניין הזה, זה שכשהם הגנו על קיבוץ עלומים, לא עניין אותם מי גר בקיבוץ עלומים. לא היה אכפת להם אם זה קיבוץ דתי או חילוני, או שמי שיושב בבית שם אורח החיים שלו הוא דתי והוא לומד גמרא באותה שעה, או שהוא פותח טלוויזיה וצופה בחדשות, זה לא עניין אותם בכלל. ישי אחי התאום היה דתי, ונועם הגדול יותר היה חילוני, ושניהם יצאו ביחד לאותה מטרה – להגן על עם ישראל. זו מטרה שלתחושתי זרה לחלק מיושבי האולם פה, להגן על אנשים שאתה לא מכיר ולא משנה מה אורח החיים שלהם או שלך. אחרי שזה קרה, הם היו נעדרים חמישה ימים, לא ידענו מה קורה איתם. בימים אלו כל המשפחה הייתה מגויסת כבר למילואים, גם אני, גם אבי, גם האחים. וכשנודע דבר נפילתם חזרנו לבית לשבעה, ואחרי השבעה החלטנו, כל המשפחה, לחזור לשרת במילואים, למרות כל האובדן והכאב וכל הקושי שבדבר. חזרתי לפקד על הצוות שלי במילואים. היינו בצפון, והייתי צריך לחתום על כל מיני טופסי התנדבות, ומספר שבועות לאחר מכן הגיעה פקודה מראש אכ"א, שמי שאיבד במלחמה הנוכחית, שנקראה אז מלחמת חרבות ברזל, קרוב משפחה אחד או יותר מדרגה ראשונה, צריך להפסיק לשרת בשירות קרבי. לא הסכמתי עם הפקודה של ראש אכ"א, היא לא נראתה לי עולה בקנה אחד עם רמת המוסריות אצלנו במשפחה. התקשרתי לראש אכ"א, ואני רוצה להגיד לכם את מה שאמרתי לו. אמרתי לו שאני לא מוכן שהחיים שלנו יהיו בצד, ושאני לא מוכן להפסיק לשרת בשירות קרבי, ושהחברים שלי מהצוות יחוו את האובדן בלעדיי. שאלתי אותו שאלה ואני רוצה לשאול אותה גם אתכם, אני לא יודע אם תהיה לכם תשובה. שאלתי הכאב של מי הכאב גדול יותר, של ההורים שלי, אם חס וחלילה אפול במלחמה אחרי שהם כבר איבדו שניים, או של ההורים של החבר שלי, שהוא הבן היחיד להורים שלו, או של ההוא שאבא שלו נפטר ממחלה ואימא שלו תישאר לבד. הכאב של מי מכולם גדול יותר? הוא לא ידע לענות לי על השאלה, ואני אומר שלאף אחד בחדר פה אין תשובה. כי אלה דברים שאנחנו לא צריכים להתעסק איתם פה. אני לא נכנס לסעיפים, אני לא בקי בהם ברמה של לרדת לדקויות, וזה לא העניין. החוק הזה צריך לקחת את נקודת המוצא המוסרית הזאת וממנה להתחיל. להבין שכולם צריכים לשרת ושאי אפשר להבדיל בין הדם שלנו לדם של מגזר אחר. לא הגיוני שעל הדלת שלנו יהיה רשום "הבנים שלנו מתו כי התגייסו", ועל הדלת של השכנים יהיה רשום "נמות ולא נתגייס". זה פער בלתי נתפס ואני לא רוצה להתדרדר פה לסיסמאות. אני מבקש שהדיון על החוק הזה יצא מנקודת המוצא שכולם צריכים לשאת בנטל. לא הגיוני שהדם של מגזר אחד יהיה מונח ברוגע בישיבה בלימוד תורה, ודם של מגזר אחר יוקז בגבולות. זו פשוט לא מציאות סבירה, ואני מבקש שהדיונים פה יצאו מנקודת המוצא הזאת ולא ירדו לבעיות של "יש לו חצאית" או "יש לו מקווה לטבול בו", כי זה לא העניין. כשנמצאים בשדה הקרב, ואני כבר יותר מ-400 ימים במילואים, אלה לא שאלות מעניינות. וצריך להתעסק במהות ולא בטפל של הדקויות של הסעיפים, וזו הבקשה שלי מהמשכן הזה. תודה רבה על זכות הדיבור.